<h1>ספר התרומות שער ז' חלק א'</h1>
<h2>דף מג:</h2>
גרסינן בשבועות פרק שבועת הדיינין. מתניתין, מנה לי בידך אין לך בידי פטור. פירוש, משום שהוא כופר בכל ומדאוריתא כופר בכל פטור, דהא כתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת, ודרשינן [כתובות פ"ז ע"ב] לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם, אבל קם הוא לשבועה, ואם איתה דמדאוריתא כופר בכל מיחייב (אפילו) בשבועה, מאי אריא כי איכא עד אחד, אפילו בלא עד אחד שבועה מיהא מיחייב, אלא מהאי קרא שמעינן דכופר בכל פטור אף משבועה. וזה הטעם דוחין אותו דמצינן למימר דאע"ג דכופר בכל חייב איצטריך לאשמועינן עד אחד דחייב, והא קמ"ל דאע"ג דכופר בכל מצטריך טענת שתי כסף, גבי עד אחד משתבע בלא טענת שתי כסף, כדאמרינן [שבועות מ' ע"א] אבל טענת מלוה ועד אחד אפילו לא טענו אלא בפרוטה וכפר חייב. ולכך אומר כי הטעם מדאיצטריך לחייב כי הוא זה, דאי אמרת דכופר בכל חייב אמאי איצטריך לאשמועינן דמודה מקצת חייב, דהא פשיטא דחייב, דאי מודה מקצת פטור א"כ לעולם יהא הנתבע מודה מקצת כדי להפטר משבועה, אלא ודאי כופר בכל פטור ומודה מקצת חייב. עד שבא רב נחמן ותקן שבועת היסת. פירוש לשון היסת המלכה, כלומר נמלך רב נחמן וסיעתו ותקנוה, מלשון כי יסיתך אחיך דמתרגמינן ארי ימלכינך. וקאמר עלה בגמרא [שבועות מ' ע"ב] אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת כדי להפיס דעתו של בעל הבית, מ"ט חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו. וקאמרינן בגמרא דהא דרב נחמן, רב חביבא מתני לה אסופא דמתניתין, דקתני מנה לי בידך, אמר לו הן, למחר אמר לו תנהו לי, נתתיו לך פטור, ועלה אמר רב נחמן ומשביעין אותו הסת. ואיכא דמתני להא דרב נחמן ארישא, דקתני מנה לי בידך, אין לך בידי כלום. ואמרינן עלה מאן דמתני לה ארישא דליכא דררא דממונא, שהרי לא הודה לו שמעולם נתחייב לו בכלום, אפילו הכי קאמר רב נחמן שישבע הסת, כל שכן אסיפא דאיכא דררא דממונא שהרי הודה לו בממונא שנתחייב לו ממנו שעה אחת אלא שטוען שנתנו. אבל מאן דמתני לה אסופא אבל ארישא לא. פירוש, בהא לא מיחייב רב נחמן שבועת היסת. ובהא איכא מאן דאמר דאסופא קאי ולא ארישא, ואיכא מאן דפסק דארישא קאי וכ"ש אסופא. והרב אלפסי ז"ל פסק שאפילו ברישא דן רב נחמן שבועת הסת. וראייתו מההיא דגרסינן בפרק קמא דבבא מציעה [ה' ע"א] ההוא רעיא דהוו מסרין ליה חיותא וכו', ומקשינן השתא דליתא לדר' חייא קמיתא ואין כאן הודאה במקצת והוא כופר בכל, אמאי לא משתבע, לישתבע מיהא מדינא דרב נחמן. ומהדר דרב נחמן תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן. ועל זה כתב הרב ז"ל בהלכותיו, מיהא שמעינן דהלכתא כמאן דמתני להא דרב נחמן ארישא שהוא כופר בכל, דהא רעיא כופר בכל הוה, וקא מיתינן עלה מלתא דרב נחמן, וכ"ש אסופא, ע"כ. והרב ר' משה ז"ל [טוען פ"א ה"ג] פסק כמותו. אבל רבינו יעקב פסק דאסופא קאי, ומתרץ דהא דרעיא לא קשיא, דהתם דררא דממונא אית ביה, דהא הוו מסרי ליה כל יומא. ותו דהא איכא תרי סהדי דאכל תרין מנהון. ואע"ג דקא מייתי הכא מילתא דרב נחמן, והיה לו לדברינו להביא דברי רב נחמן על סופא דנתתיו לך. הא לא קשיא, דסוגיא דמתניתין נקט. גם יש ראיה מההיא דקידושין [מ"ג ע"ב] דקתני והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבע שליח וכו'. והתם בשליח דררא דממונא איכא, שהרי אומר לו קבלתיו ממך ונתתיו לו. וכן אם טען לויתי ופרעתי הוה ליה דררא דממונא, שהרי הודה שקבל. אבל טוען לא לויתי ממך אין מחייבין אותו אלא חרם סתם. ורבינו יעקב ז"ל עצמו אע"פ שהיה מורה כן, לא היה מוחה במי שדנו לפניו לחייבו שבועת היסת. וכן העיד עליו בעל התוספות [ב"ק קי"ח ע"א]. ומנהגנו לדון היסת בכל ענין שיכפור הנתבע, והוא שיבא עליו התובע בטענת בריא. וכן אם ישיב הנתבע באמת אני חייב לך מנה שאתה תובעני אבל יש לי בידך כנגדך כסות או כלים, פטור ונשבע היסת ונפטר. כדאיתא בתוספתא [שבועות פ"ה ה"ג], וכן פסק הרב אלפסי ז"ל. וכן אם אמר אמת שהיה לך אצלי אבל מחלתם לי או נתתם לי, בכל אלו נקרא כופר בכל ופטור משבועת התורה ונשבע שבועת היסת. והיכא דכופר בכל איתי חד סהדא שפרעו בפניו, איכא מאן דאמר דמשתבע היסת אע"ג דמסיעו העד, ואיכא מאן דפטר. ובזה אנו עתידין להאריך בשער כ"א.
